Vayedaber

Beitsah

Daf 11a

משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן׃

Traduction

Les Shammaïtes disent: en offrant des sacrifices pacifiques le jour de fête, on ne devra pas faire l’imposition, et l’on ne devra même pas offrir des holocaustes de particuliers; les Hillelites permettent de faire ces offrandes ainsi que l’imposition.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ב''ש אומרים מביאין שלמי'. בי''ט שלמי חגיגה ושמחה שהן חובות היום ויש בהן צורך אכילה לאדם:

ואין סומכין עליהן. בי''ט שהסמיכה היא בכל כחו ואסורה משום שבות דמשתמש בבעלי חיים אלא סומך הוא מעי''ט עליהן ולית להו לב''ש תיכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא עולות. עולת יחיד אין מביאין לפי שאין בה אכילה להדיוט ואפי' עולת ראיה אין מביאין אותה בי''ט אלא בשאר ימות הרגל דב''ש דרשי לכם ולא לגבוה חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבנות צבור וזמנן קבוע:

וב''ה אומרים מביאין שלמים ועולות. שלמי חגיגה ושמחה ועולות ראיה דכתיב עצרת לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות לד''ה אין קרבין בי''ט משום דעיקר הקרבתן לגבוה הוא וכהנים משל גבוה קא זכו ואין זמנן עכשיו:

וסומכין עליהם. דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה:

הלכה: מַתְנִיתָה דְלֹא כְרִבִּי. דְּתַנֵּי אֵין מַטְבִּילִין כֶּלִי עַל גַּב מֵימָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין מַשְׁקִין אֶת הַמַּיִים בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן בַּשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין. מַטְבִּילִין כֶּלִי עַל גַּב מֵימָיו בְּיוֹם טוֹב. וּמַשְׁקִין אֶת הַמַּיִים בִּכְלִי אֶבֶן בְּטַהֲרָה בַּשַּׁבָּת. לֹא אָמַר אֶלָּא בְשֶׁלְאֶבֶן. הָא 11a בְשֶׁלְעֵץ לֹא.

Traduction

Cette Mishna est opposée à l’avis de Rabbi exprimé dans cet enseignement: il n’est pas permis le jour de fête de baigner un ustensile en raison de l’eau impure qu’il contient (et que l’on voudrait ainsi purifier par le contact avec une autre eau pure), ni même mettre une telle eau en contact avec de l’eau pure le samedi au moyen d’un vase en pierre (impropre à transmettre l’impureté), selon l’avis de Rabbi; les autres sages autorisent la 1re action le jour de fête, et la seconde le samedi, car il s’agit là d’un ustensile de pierre (échappant à l’impureté), non de bois (susceptible de contagion impure)

Pnei Moshe non traduit

גמ' מתניתא. דלכ''ע אין מטבילין כלים בי''ט בכלים גדולים מיירי שאין דרך לשאוב בהן מים מן הבור כגון קופה גדולה וכיוצא בה ונרא' הוא שמתכוין להטביל מטומאתן אבל בכלים קטנים שראוין הן לשאוב בהן מים מן הבור כגון דלי וכיוצא בו מערים עליהן לשאוב מים בתוכן ובתוך כך מטבילן מטומאתן:

תני ר' הושעיה. כן ממלא הוא אדם מים בתוך כלי טמא ומערים עליו בכך ומטבילו:

תני. נמי הכי בברייתא אחריתא נפל דליו וכו' מערים עליהן ואומר שרוצה להעלותן ובתוך כך אם טמאין הן מטבילן מטומאתן. וגרסינן להאי סוגיא לעיל בפ''ב דתרומות בהלכה ג' ובסוף פ' במה מדליקין:

תרין אמוראין. פליגי באוקימתא דמתני' דחד מוקי לה בכלים שנטמאו באב הטומאה וקס''ד השתא דטעמא הויא משום הערב שמש דטומאה דאורייתא בעי' הערב שמש ולפיכך אין מטבילין לא בשבת ולא בי''ט שהרי אין ראוין להשתמש בהן היום אבל אם נטמאו בולד הטומאה וכגון שנטמאו במשקין ומדרבנן הוא שגזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה דהואיל והך טומאה מדרבנן היא אינה צריכה הערב שמש מטבילן בי''ט שראוין להשתמש בהן היום:

ואחרינא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה. כלומר אפי' נטמאו בולד הטומאה אין מטבילין דסבירא ליה להאי מאן דאמר דלאו משום הערב שמש אלא דטעמא מפני שהוא מתקן את הכלי ביום טוב והלכך אפי' בטומאה דרבנן אסור דהא מיהת מתקן הוא שקודם לכן לא היו ראוין להשתמש בהן מדרבנן:

מתיב מ''ד בולד הטומאה למ''ד באב הטומאה אפילו בחול יהא טעון הערב שמש. ומהא דתנינן בשבת שם הוא דפריך להאי מ''ד. דתנינן ספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ולדידך דמחלקת בין אב הטומאה לולד הטומאה ומטעמא דהערב שמש א''כ מאי אריא דקתני בשבת בין השמשות אין מטבילין את הכלים הא אפי' בחול אין מטבילין בין השמשות לאותן הטעונים הערב שמש שהרי בין השמשות ספק לילה הוא ושמא ירצה להשתמש בהן מיד:

א''ל ברוצה להשתמש חולין בטהרה. ולחולין א''צ הערב שמש דלא אמרו הערב שמש אלא בתרומה וקדשים ואפי' למעשר לא בעי הערב שמש כדתנן פי''ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. ואי קשיא דאי הכי גם בבין השמשות דשבת אמאי לא יטבול הרי לחולין א''צ הערב שמש די''ל דהכי נמי קאמר ליה דלא כדסלקא אדעתך דטעמא דידי גבי שבת וי''ט משום הערב שמש ולהכי קאמינא דבנטמאו בולד הטומאה מטבילן דאי הכי מאי אמרת ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה והרי לחולין א''צ הערב שמש והוה לך למיפרך פירכא דעדיפא טפי מדידך דהא במתני' דהכא וכן במתני' דספק חשיכה סתמא קתני דאין מטבילין ומשמע אפי' טבילה להשתמש בהן חולין בטהרה אסור ואמאי הא לא בעיא הערב שמש אלא דליתא כלל לס''ד דידך דטעמא דידי לאו משום הערב שמש אלא דטעמא דידי נמי משום מתקן הוא ובהא מיהת פליגנא עלך דסבירא לי דלא שייך תיקון אלא בנטמאו בטומאה דאורייתא שהיא אב הטומאה אבל אם נטמאו בולד הטומאה הואיל ומדאורייתא טהורין לגמרי הן לא מיקרי תיקון והשתא ניחא נמי מתני' דספק חשיכה דכשנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן אף בין השמשות דשבת דמתקן הוא וכמ''ד דבר שהוא משום שבות גזרו עליו אף בבין השמשות:

גמ' מתניתא דלא כרבי דתני בתוספתא פ''ב אין מטבילין וכו'. ומסיים בתוספתא בדברי חכמים ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא להטבילן. ומתני' דקתני סתמא משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דמשמע אפי' בשבת דלא כרבי אלא כחכמים. ומפרשינן דמתני' בשבת איירי ושפיר אתיא כחכמים:

לא אמר אלא בכלי אבן. ולא אמרן אלא בשל אבן דוקא דביה לא שייך טבילה דאינו מקבל טומאה והשקה לטהר את המים בתורת זריעה מותר:

הא בשל עץ לא. דמקבל טומאה היא וכשנותן המים היפי שנטמאו בתוכו נטמא הכלי וא''כ השקתו היינו טבילתו ואין מטבילין כלי על גב מימיו בשבת:

הלכה: בֵּיִת שַׁמַּי אוֹמְרִים. הוּתְּרָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. לֹא הוּתְּרָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. אֵי זוֹ הִיא שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ. מֵאֶתְמוֹל. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי בְּאָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁסָּמַךְ עָלָיו [מֵאֶתְמוֹל] לֹא יָצָא. שַׁלְמֵי נְדָבָה שֶׁסָּמַךְ עֲלֵיהֶן מֵאֶתְמוֹל יָצָא. מַה פְלִיגִין. בְּשַׁלְמֵי חֲגִיגָה. בֵּית שַׁמַּי עָֽבְדִין לוֹן כְּשַׁלְמֵי נְדָבָה. בֵּית הִלֵּל עָֽבְדִין לוֹן כְּאָשָׁם מְצוֹרָע. אָמַר רִבִּי יָסָי הֵן דַּאַתְּ אָמַר. אָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁסָּמַךְ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לֹא יָצָא. בִּזְמַנּוֹ. עִיבֵּר זְמַנּוֹ נַעֲשֶׂה כְּשַׁלְמֵי נְדָבָה.

Traduction

Les Shammaïtes interdisent l’imposition le jour de fête, parce qu’ils autorisent une imposition irrégulière (55)J., (Hagiga 2, 3) ( 78a)., que l’égorgement ne suit pas aussitôt; les Hillélites n’autorisent pas une telle imposition, et ils la permettent par conséquent le jour de fête. On l’appelle irrégulière si elle a eu lieu la veille. Tous reconnaissent, dit R. Zeira, que si l’on a fait la veille l’imposition pour un sacrifice expiatoire offert par un homme guéri de la lèpre, le devoir n’est pas considéré comme rempli; et si pour les sacrifices pacifiques de vœu on a fait l’imposition la veille, elle est valable. La discussion porte seule sur les sacrifices pacifiques de fête: les Shammaïtes les considèrent à l’égal de ceux d’un vœu (comportant la faculté d’imposition anticipée); les Hillélites au contraire les comparent au sacrifice d’expiation (56)J., (Nazir 8, 2) ( 57a). du lépreux (exigeant l’imposition immédiate). R. Yossa dit: l’avis précédent, de ne pas admettre pour valable le sacrifice pacifique du lépreux dont l’imposition a eu lieu la veille, est vrai pour celui qui est présenté en son temps (au 8e jour); mais une fois ce moment passé, ce sacrifice devient l’égal des sacrifices pacifiques de vœu.

Pnei Moshe non traduit

גמ' סמיכה שלא כדרכה. כדמפרש ואזיל סמיכה שהיא מאתמול ולא סמוך לשחיטה נקרא שלא כדרכה והותרה היא לב''ש ולפיכך אין סומכין בי''ט שיכול הוא לסמוך מעי''ט:

לא יצא. ואף דלא כתיב ביה וסמך ושחט:

בזמנו. אם הביא בזמנו ביום השמיני:

כֵּיצַד מִגָּב לְגַב. רָצָה לַעֲשׂוֹת עִיסָּתוֹ עַל גַּבֵּי גִיתּוֹ. אוֹ גִיתּוֹ עַל גַּבֵּי עִיסָּתוֹ. מַטְבִּיל אֶת כֵּילָיו. כֵּיצַד מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה. הָיָה אוֹכֵל עִם חֲבוּרָה זוֹ וְנִמְלָךְ לוֹכַל עִם חֲבוּרָה אֶחֶרֶת. טוֹבֵל.

Traduction

– La Mishna autorise le bain pour un changement de place: si p. ex. on a d’abord purifié ce qui est nécessaire au pressoir et qu’ensuite on veut y pétrir la pâte (d’où il faudra prélever la part sacerdotale), un nouveau bain est exigible en raison du degré supérieur de gravité. De même, si après s’être proposé de manger l’agneau pascal avec telle compagnie de gens, on veut changer, il faut au préalable un nouveau bain.

Pnei Moshe non traduit

לעשות עיסתו ע''ג גיתו. שהטביל בתחלה כליו לעשות בהן בגת בטהרה ונמלך לעשות בהן עיסתו ולהפריש חלה בטהרה ומטבילן טבילה אחרת שהחלה כתרומה היא או איפכא וכעין דפרישית במתני':

אָֽמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי אוֹסֵר לָהֶדְיוֹט הֲרֵי אֲנִי מַתִּיר לַגָּבוֹהַּ. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מוּתָּר לָהֶדְיוֹט אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר לַגָּבוֹהַּ. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. וַהֲרֵי נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ. שֶׁהֵן מוּתָּרִין לָהֶדִיוֹט וַאֲסוּרִין לַגָּבוֹהַּ. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵית הִלֵּל. לֹא. אִם אָמַרְתֶּם בִּנְדָרִים וֹנְדָבוֹת שֶׁאֵין זְמַנָּן קָבוּעַ. תֹּאמְרוּ בַחֲגִיגָה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. חֲגִיגָה אֵין זְמַנָּהּ קָבוּעַ. שֶׁאִם לֹא חָג בְּרִאשׁוֹן חוֹגֵג בַּשֵּׁינִי. לֹא חָג בַּשֵּׁינִי חוֹגֵג בַּשְּׁלִישִׁי.. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵית הִלֵּל. חֲגִיגָה זְמַנָּהּ קָבוּעַ. שֶׁאִם לֹא חָג בָּרֶגֶל. אִינוֹ יָכוֹל לַחוֹג אַחַר הָרֶגֶל. אָֽמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּי. וַהֲלֹא כְּבָר נְאֱמַר אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֣ל לְכָל נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵֽעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ אָֽמְרוּ לָהֶן בֵית הִלֵּל. מִשָּׁם רְאָייָה. לָכֶם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה. [אֲבָל] נַעֲשֶׂה הוּא לַגָּבוֹהַּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמְרוֹ טַעַם אַחֵר. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ סְתוּמָה כִּירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה. בְּשָׁעָה שֶׁכִּירָתָךְ פְּתוּחָה אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא כִירַת רַבָּךְ פְּתוּחָה. דָּבָר אַחֵר. אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא שׁוּלְחָנָךְ מָלֵא וְשׁוּלְחַן קוֹנָךְ רֵיקָם.

Traduction

Il doit en être forcément ainsi, dit Hillel à Shammaï; car si le samedi, où il est interdit aux simples israëlites d’offrir des sacrifices, il est permis aux cohanim de les offrir pour le culte; à plus forte raison cette dernière sorte est autorisée aux simples jours de fête, où il est permis aux simples israëlites de se livrer aux travaux nécessaires pour la consommation. Ceci ne prouve rien, réplique Shammaï, comme le démontrent les offrandes volontaires et vœux, qu’il est interdit de sacrifier (de votre aveu) même aux simples jours de fête. Distinguons, observa Hillel, en ce que les sacrifices pour vœux et offrandes n’ont pas d’époque déterminée, tandis que le sacrifice de fête a une époque déterminée, dépendant de la fête. Non, dit Shammaï, ce dernier même n’est pas bien précis, puisqu’en cas d’omission le 1er jour, on l’offrira au 2e ou 3e. Toutefois, observe Hillel, il y a fixité en ce qu’à défaut de présentation pendant toute la durée de la fête (si elle est p. ex. de 7 jours), on ne pourra plus l’offrir. De même Shammaï défend d’offrir l’holocauste du particulier, d’après ce qui est dit (Ex 12, 16): Seulement, ce qui sert à manger à toute personne, ceci seul pourra être fait pour vous (non l’holocauste). Précisément, réplique Hillel, nous tirons une preuve de la dernière expression de ce verset: pour vous, on ne sacrifiera pas, mais à l’Éternel. Selon G, les Hillélites formulent leur raisonnement d’une autre façon et disent: si le samedi où ton four est fermé, celui de ton maître reste ouvert (la combustion étant loisible au temple pour le culte); à plus forte raison doit-il rester ouvert lorsque ton four est aussi ouvert (aux jours de fête); ou bien encore, il n’est pas convenable que ta table soit pleine et celle de ton maître reste vide.

Pnei Moshe non traduit

מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט. מלאכה כגון בשבת שכל מלאכה של הדיוט אסורה:

הרי אני מתיר. להקריב קרבנות לגבוה:

בשעה שהוא מותר להדיוט. מלאכת אוכל נפש בי''ט אינו דין שנתיר קרבנות לגבוה:

והרי נדרים ונדבות יוכיחו. שהרי מותר להדיוט לעשות אוכל נפש בי''ט ואתם מודים שאסורין לגבוה להקריב נדרים ונדבות בי''ט:

אינו יכול לחוג אחר הרגל. שאין לו תשלומין אלא כל שבעה והלכך נקרא זמנה קבוע:

אבא שאול אומר טעם אחר. בלשון אחר אמרו להן ב''ה לב''ש להק''ו מה אם בשעה שכירתך סתומה בשבת כירת רבך פתוחה וכו' ולהאי לישנא לא השיבו להן ב''ש נדרים ונדבות יוכיחו דס''ל נדרים ונדבו' קרבין בי''ט:

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הוָה עֲבַר קוֹמֵי סִדְרָא. וּשְׁמַע קָלְהוֹן קְרָאֵיי הָהֵן פְּסוּקָא. וַיִּזְבְּח֣וּ לַֽיי זְ֠בָחִים וַיַּעֲל֨וּ עוֹלוֹת לַיי לְֽמָֽחֳרַת֘ הַיּ֣וֹם הַהוּא֒. אָמַר. מָאן דִּמְפְסִק לֵהּ כְּבֵית שַׁמַּי. מָאן דָּקָרֵי כוּלֵּהּ כְּבֵית הִלֵּל. נִיחָא עוֹלוֹת לְֽמָֽחֳרַת הַיּוֹם וּשְׁלָמִים לְמָֽחֳרַת הַיּוֹם. וְאֵין שְׁלָמִים בָּאִין כְּבֵית שַׁמַּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. דָּוִד מֵת בָּעֲצֶרֶת. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל אוֹנְנִין והִקִרִיבוּ לְמָחָר.

Traduction

R. Yossé b. R. Aboun raconte que R. Simon b. Lakish passant devant la salle d’études entendit lire ce verset (1Ch 29, 21): Ils sacrifièrent à l’éternel des victimes et firent consumer des holocaustes à Dieu au lendemain du jour, et il dit: celui qui lit ce verset en le coupant au milieu, faisant attribuer au lendemain l’apport de l’holocauste, suit l’avis des Shammaïtes; celui qui lit ce verset entier dans un seul sens adopte l’avis des Hillélites. On comprend, en scindant le verset en 2 parts, que l’on trouve ainsi indiquée l’obligation de reléguer au lendemain les holocaustes; mais puisqu’après ces mots il est question de milliers de sacrifices pacifiques offerts pour la plupart des Israélites, est-ce à dire qu’il faut aussi les reléguer au lendemain, ce que Shammaï ne prescrit pas? C’est que, dit R. Yossé b. R. Aboun, au dernier jour de la fête des tentes, David étant mort (57)Rabba sur (Rt 3)., tout Israël se trouva en deuil, et l’on dut par exception ajourner les offrandes pacifiques au lendemain.

Pnei Moshe non traduit

רשב''ל הוה עבר קומי. לפני בית המדרש ושמע קול הקוראים פסוק הזה ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד''ה א' כט:

אמר מאן דמפסק לה כב''ש. מי שקורא ויזבחו לה' זבחים בטעם מפסיק כב''ש ס''ל דהכי משמע ויזבחו לה' זבחים היום ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ולא הקריבו עולות היום לפי שי''ט של עצרת היה כדלקמן וזהו כב''ש שאין מביאים בי''ט אלא שלמים:

מאן דקרי כולה כב''ה. כלומר מי שקורא כל הפסוק עד למחרת היום ההוא כאחד מבלי טעם מפסיק דמשמעו ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'. זה היה הכל ביום אחד. ולמחרת היום ההוא פרים אלף וגו' כדכתיב שם וזה כב''ה דאף עולות קריבין בי''ט. וגרסי' לכל הא לקמן בפ''ב דחגיגה בהלכה ד':

ניחא עולות למחרת היום ההוא. למאן דמפסיק וקורא וכב''ש פריך דהניחא ריש הפסוק הזה דזבחים והן שלמים קרבו היום ועולות למחרת היום ההוא אלא דסיפיה דקרא קשיא דבתר למחרת היום ההוא כתיב פרים אלף אילים אלף כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב לכל ישראל וא''כ משמע דג''כ ושלמים למחרת היום הוא שהקריבו ואין שלמים באין כב''ש בתמיה וכי לא קאמרי ב''ש דמביאין שלמים בי''ט ולמה לא הקריבו כל השלמים לכל ישראל בו ביום שהתחילו להקריב שלמים:

אמר ר' יוסי בר' בון דוד המלך מת. בו ביום בעצרת אחר שהתחילו להקריב שלמים והיו כל ישראל אוננין ולא היו יכולין להקריב עד למחר כל הזבחים לרוב שהיו להם:

Beitsah

Daf 11b

משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְאוּיִין לִשְׁתִייָה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. וְעוֹשֶׂה מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

Traduction

Les Shammaïtes interdisent de chauffer de l’eau ce jour pour baigner les pieds, à moins qu’elle puisse servir aussi à boire; les Hillélites le permettent (toujours). Il est permis d’allumer un feu pour se chauffer auprès.

Pnei Moshe non traduit

מתני' ב''ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. לרחיצה שאוכל נפש התירה התורה ולא להבעיר האור בשביל הרחיצה:

וב''ה מתירין. דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה אף שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. והלכה כך היא חמין שהוחמו בי''ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו שהוא דבר השוה לכל נפש אבל לא כל גופו שאינו אלא לבני אדם מעונגין וגזרינן י''ט אטו שבת וחמין שהוחמו מערב י''ט רוחץ בהן כל גופו בי''ט:

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. בי''ט ודברי ב''ה היא דאמרינן מתוך:

הלכה: פָּתַר לָהּ תְּרֵין פְּתָרִין. עַל דַּעְתּוֹן דְּבֵית שַׁמַּי וְהוּא שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן. עַל דַּעְתּוֹן דְּבֵית הִלֵּל. וְהֵן שֶׁיְּהוּ רְאוּיִן לִשְׁתִייָה.

Traduction

Il y a deux façons d’expliquer la Mishna: selon l’avis de Shammaï, pour être autorisé à chauffer de l’eau en vue du bain, il faut en boire réellement un peu, sauf à utiliser le reste en bain; selon l’avis de Hillel, il suffit que cette eau soit apte à être bue.

Pnei Moshe non traduit

גמ' פתר לה תרין פתרין. אתה יכול לפרש המתני' ופלוגתייהו דב''ש וב''ה בשני אופני פירושים הא' דנאמר לדעתייהו דב''ש דוקא והוא ששתה מהן דהא לית להו מתוך אלא דמיירי ששותה ג''כ מהן ומרבה במים שיהו ג''כ לרחוץ רגליו:

על דעתין דב''ה והן שיהו ראוין לשתיה. כלומר הא דקתני בדברי ב''ש אא''כ ראוין לשתיה לאו בראוין לחוד הדבר תלוי אלא שצריך שישתה מהן בבירור אלא דלב''ה דמקילין כשהן ראוין לשתיה מותר אע''ג שהמחמה בעצמו אינו שותה מהן ראוין הן לשאר בני אדם ויש לו ג''כ איזו הנאה מזה שמכבד הוא לאחרים ואמרי' מתוך:

וְעוֹשֶׂה מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ: דִּבְרֵי הַכֹּל. וְהוּא שֶׁיְּהֵא קוּמְקוּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. פָּתַר לָהּ פֶּתֶר אוֹחְרוֹן. עַל דַּעְתּהוֹן דְּבֵית שַׁמַּי וְהוּא שֶׁיְּהֵא קוּמְקוּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. עַל דַּעְתּוֹן דְּבֵית הִלֵּל. אֲפִילּוּ אֵין הַקּוּמְקוּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.

Traduction

– L’autorisation d’allumer un foyer pour se chauffer est admise par tous, en ayant soin toutefois que la marmite soit tournée près du feu. On peut aussi expliquer ce dernier point de la Mishna, d’une autre façon, et supposer que la discussion entre Shammaï et Hillel se poursuit à ce sujet; le 1er exige cette disposition de la marmite pour l’autoriser; le 2e ne l’exige pas – (61)Suit un passage déjà traduit (Shabat 3, 4)..

Pnei Moshe non traduit

ועושה מדורה וכו' דברי הכל. היא דאף ב''ש מודים דהנאת כל גופו מותר:

והוא שיהא קומקום. של מים כנגד המדורה להחם המים כדי לשתות דאז אגב שמותר להחם המים כדי לשתות מותר ג''כ להתחמם כנגד המדורה:

פתר לה פתר אוחרן. וכן יכול אתה לפרש פתרא אחרינא דבענין שיהא קומקום כנגד המדורה פליגי בה דלב''ש הוא דצריך כך ואי לאו הכי לא יתחמם כנגדה ולב''ה לעולם מותר דהא ס''ל דאמרינן מתוך:

חַמִּין שֶׁהוּחְמוֹ בַיּוֹם טוֹב. וְכֵן הַמַּיִם שֶׁהוּחְמוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְחוֹרָנָה אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן גּוּפוֹ אִיבָרִים אֵיבָרִים. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אֲמַר דָא וּמָאן אֲמַר דָא. מִן מַה דְתַנֵּי שְׁמוּאֵל מַרְחִיץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. הֲוֵי [רַב] דּוּ אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן גּוּפוֹ אִיבָרִים אֵיבָרִים. חַד פִּילוֹסוֹפוֹס שָׁאַל לְבַר קַפָּרָא. אַבַּלָּט שְׁאַל לְלֵוֵי סָרִיסָא. מוֹתָּר לִשְׁתּוֹת וְאָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לֵיהּ. אִם תִּרְאֶה סָרִיס מִתְחַבֵּק עִם אִשְׁתְּךָ שֶׁמָּא אֵינוֹ רַע לָךְ. אָמַר לֵיהּ. אִין. אָמַר לֵיהּ. וּמָכִי [הוּא] לָךְ כְּלוּם. אָמַר לֵיהּ. שֶׁלֹּא תִּתְפָּרֵץ. אָמַר לֵיהּ. וְהָכָא שֶׁלֹּא יִתְפָּ‍ֽרְצוּ. כֵּיוָן שֵׁיָּצָא אָֽמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו. רִבִּי. לָזֶה דִיחִיתָה בְקָנֶה. לָנו מָה אַתְּ מֵשִׁיב. אָמַר לָהֶן. וַהֲלֹא כְבָר נֶאֳמַר אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֣ל לְכָל נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵֽעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:

Traduction

Pnei Moshe non traduit

חמין שהוחמו בי''ט וכו'. גרסינן להא לעיל בפ''ג דשבת בהלכה ד' ושם פירשתי:

מַעֲשֶׂה בְהִלֵּל הַזָּקֵן 11b שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה וְסָמַךְ עָלֶיהָ. וְחִבְּרוּ עָלָיו תַּלְמִידֵי שַׁמַּי. הִתְחִיל מְכַשְׂכֵּשׂ בִּזְנָבָהּ. אֲמַר לוֹן. רְאוּ נִקֵיבה הִיא וּשְׁלָמִים הֵבֵאתִיהָ. וְהִפְלִיגָן בִּדְבָרִים וְהָֽלְכוּ לָהֶן. לְאַחַר יָמִים גָּֽבְרָה יָדָן שֶׁלְבֵּית שַׁמַּי. וּבִקְשׁוּ לִקְבוֹעַ הֲלָכָה כְדִבְרֵיהֶן. וְהָיָה שָׁם בָּבָא בֶּן בִּיטַיי מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּי יוֹדֵעַ שֶׁהֲלָכָה כְבֵית הִלֵּל. פַּעַם אַחַת נִכְנַס לָעֲזָרָה וּמַצָא אוֹתָהּ שׁוֹמֶמֶת. אָמַר. יְשַׁמּוּ בָתֵּיהֶן שֵׁלְאֵילוּ שֶׁהֵשִׁימוּ בֵית אֱלֹהֵינוּ. מֶה עָשָׂה. שָׁלַח וְהֵבִיא שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים צֹאן מִצֹּאן קֵדָר. וּבִיקְּרָן מִמּוּמִין וְהֶעֱמִידָן בְּהַר הַבַּיִת. אָמַר לָהֶן. שְׁמָעוּנִי אֲחַיי בֵית יִשְׂרָאֵל. כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה יָבִיא עוֹלוֹת יָבִיא וְיִסְמוֹךְ. יָבִיא שְׁלָמִים יָבִיא וְיִסְמוֹךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְבֵית הִלֵּל. וְלֹא אָמַר אָדָם דָּבָר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר לָֽעְזָר. הָדָא אָמְרָה. בְּשֵׁירוּתָא בְעָייָא מוּלַיי סמא דְקִיסָּא מִינֵּיהּ וּבֵיהּ. כָּל גּוּמִרָא דְלָא כְווִיָה בְשַׁעְתָּהּ לָא כְווִיָה. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְאֶחָד מִּתַּלְמִידֵי הִלֵּל שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה וְסָמַךְ עָלֶיהָ. וְרָאָהוּ אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּי. אָמַר לֵיהּ. מַה זוֹ סְמִיכָה. אָמַר לֵיהּ. מַה זוֹ שְׁתִיקָה. שִׁיִתְּקוֹ בִנְזִיפָה וְהָלַךְ לוֹ.

Traduction

Hillel, l’ancien, offrit un jour de fête un holocauste au parvis du Temple et y fit l’imposition des mains (58)Passage traduit par M. Derenbourg, Essai, etc., p. 184 et n.. Mais les Shammaïtes se liguèrent contre lui (étant d’avis que l’imposition ne doit pas être exercée par un laïque pendant un jour de fête). Il se mit alors à jouer avec la queue de l’animal (cachant le sexe) et dit à ses adversaires: ''Voyez, c’est une femelle (inapte à l’holocauste), et j’offre un simple sacrifice pacifique'', ayant recours à cette voie évasive (pour ne pas entrer en discussion), et on le laissa. Quelque temps après, les Shammaïtes ayant le dessus, ils cherchèrent à prendre une décision conforme à leur opinion; mais Baba, fils de Bouta, un des disciples de Shammaï, était là et savait que la pratique était établie selon l’école de Hillel. Rendu au parvis, Baba le trouva désert: que les maisons, s’écria-t-il, de ceux qui ont transformé le Temple de notre Dieu en un désert, soient désertes à leur tour. Aussitôt il fit venir 3000 têtes de menu bétail de 1ere race (59)Allusion à (Is 60, 7).; et, après avoir vérifié qu’elles étaient sans défaut, il les plaça sur la montagne du Temple et prononça ces mots: Ecoutez-moi, mes frères, maison d’Israël, quiconque veut offrir des holocaustes, pourra l’exécuter en faisant l’imposition; quiconque veut offrir des sacrifices pacifiques agira de même en imposant les mains. La décision fut donc prise définitivement dans le sens des Hillélites, et personne ne s’y opposa. Ceci prouve, dit R. Isaac b. Eliézer, que lorsque l’excroissance d’un arbre est encore jeune, c’est le moment de l’arracher; si on la laisse se développer, elle prendra de la consistance (et sera difficile à enlever); ou le charbon qui ne brûle pas à temps ne brûlera jamais (60)C'est comme s'il ne brûlait pas. V. J., Maasser Sheni, 5, 7. Donc, l'acte de B. Bouta était opportun.. Il est arrivé aussi à un disciple de Hillel d’apporter son holocauste au parvis du temple un jour de fête et de lui imposer les mains; un disciple de Shammaï qui le vit lui demanda s’il voulait réellement imposer les mains (à l’opposé de Shammaï). Tu devrais te taire, lui dit le Hillélite, et l’ayant apostrophé durement, il quitta la place (l’avis de Hillel l’ayant désormais emporté).

Pnei Moshe non traduit

הדא אמרה וכו'. כה''ג גרסי' לעיל בפ' בתרא דמעשר שני בהלכה ה' גבי עובדא דר''א בן עזריה ור''ע והכי גריס שם הדא כשירותא בעיי מולייא סב דקיסא מיניה וביה. ודרך משל הוא זה. כשהכשורה זו שנותנין אותה לבנין חסירה איזה דבר וצריכה היא למלא אותה וכדי שלא יבא הדבר לשהייה ותשכח לתקן אותה טול קיסם אחד מיניה וביה גופה ותמלא אותה. וכן המשל אומר כל גחלת שאינה בוערת בשעתה אינה בוערת וכלומר כשמתחלת להיות בוערת ואין מנפחין אותה עד שתתלהב ותבעיר שוב אינה בוערת לפי שהולכת וכבת וכך הוא הדבר הזה של בבא בן בוטי. שמיהר ועשה מעשה מיד שלא יבא הדבר לידי שהייה ושכחה וכדי לקבוע הלכה כדברי ב''ה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source